📌 הכבשה שלא נאכלת מארק טווין לא הצליח להסביר אבל התורה כן.

יש שאלה שמטרידה אותי כל פעם שמגיע שבועות. המצרים, הבבלים, הרומאים — כולם בנו אימפריות ענק, כולם האמינו שהם נצחיים. ואנחנו, עם קטן, מפוזר, רדוף אחרי שהיינו מפוזרים בין כל האומות הצלחנו להישאר חיים, עם אותה מסורת, עם שמירה על צביון יהודי. מה הסוד? מארק טווין, לא יהודי ולא מאמין,שאל את השאלה הזו ב-1899:

"המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמיינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך... היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני התדרדרות. מהו סוד חיי הנצח?"

האמת היא שהתורה כבר ענתה הרבה לפניו. כשעם ישראל נכנס לארץ, ה' אמר לו:

"וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ" — דברים פרק ז', פסוק א'

שבעה עמים. עשירים. מבוצרים. חמושים. המרגלים אמרו שלא נוכל להם. ובכל זאת הם נעלמו. ואנחנו כאן. הרמב"ם שואל: האם המצווה להילחם בשבעת העממים פקעה כשנכרתו? ועונה בנחרצות:

"מצוות אינן נקשרות בזמן ולא במקום... אנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו" — ספר המצוות, מצווה קפ"ז

אני חושב שכאן הסוד. עם ישראל הוא עם שנצטווה על מצוות שאינן תלויות בזמן ובמקום גם הוא עצמו מעבר לזמן ולמקום. הנצחיות של המצוות היא הנצחיות של העם. וחובת הלבבות מוסיף: אם אתה מחפש ראיה לזה

"יביט עומדנו בין האומות מעת הגלות וסידור ענייננו ביניהם" — שער הבחינה, פרק ה'

אל תחפש את הנס בקריעת ים סוף. תסתכל על המספרים. תסתכל על הכבשה שיושבת בין שבעים זאבים — ולא נאכלת. זה לא מזל. זה לא כוח. זה מה שקיבלנו בהר סיני תורה שאי אפשר למחוק. ועם שנושא תורה כזו גם אותו אי אפשר למחוק.