📌סוד השמחה הארץ-ישראלית

מושג ה"שמחה" ביהדות אינו רק חוויה רגשית חולפת, אלא מצב קיומי עמוק ומסתבר שיש קשר בינו לבין ארץ ישראל. כאשר אנו מתבוננים במערכת היחסים בין העם לארצו, התורה מציגה בפרשת הבאת הביכורים מודל ייחודי המאיר את סוד השמחה האמיתית. המפגש של האדם עם פירות הארץ אינו רק אקט חקלאי, אלא נקודת שיא רוחנית.

פרשת כי תבוא פותחת:

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" - דברים כו', א'

המילה "והיה" איננה משמשת כאן אך ורק כמילת קישור, אלא מקפלת בתוכה סוד מהותי. הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שכל מקום שכתוב בו המונח 'ויהי' זהו לשון צער, ובכל מקום שכתוב 'והיה' זהו לשון שמחה. התורה בוחרת לפתוח במילת השמחה כדי ללמדנו שהכניסה לארץ מהווה את התשתית הבלעדית לשמחה שלמה.

על בסיס הכלל התלמודי הזה, מלמדנו אור החיים הקדוש נקודה חשובה על מהותה של השמחה. בפירושו לפסוק, הוא כותב כך:

"אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'".

אין מקום לשמחה שלמה אלא בישיבת הארץ. רעיון זה מובא בצורה נוקבת גם בספרות הסוד. הזוהר הקדוש, בדורשו את הפסוק "שמחו את ירושלים", קובע כי השמחה שורה ונמצאת רק בזמן שעם ישראל שרוי בארץ הקודש. מסופר כי רבי אבא ראה אדם שהיה שמח בהיותו בבבל. תגובתו של רבי אבא הייתה מעשית ונוקבת הוא בעט בו ואמר לו: "שמחו את ירושלים גילו בה!". המסר ברור: ישמחו דווקא כשעם ישראל בארץ ישראל, שהרי כיצד ניתן לשמוח באמת כשהעם נמצא בגלות מחוץ לארצו?

כדי להבין לעומק את פשר הקשר ההדוק בין הארץ לשמחת העם, נוכל להשתמש במשל מדויק. משל למה הדבר דומה? לאמא שהילד שלה נמצא רחוק, בארץ נכריה. כל הזמן שהם רחוקים זה מזה, אין שמחה במקום הזה; הילד מתגעגע אל אמו, והאמא מתגעגעת אליו ודואגת לו. אולם, כשהילד סוף סוף חוזר לביתו, באופן טבעי פורצת שמחה גדולה - האמא דואגת לו, עוטפת אותו ומאכילה אותו. כך בדיוק התנהלה, מבחינה היסטורית, תקופת הגלות והשיבה לארצנו. כשלא היינו בארץ ישראל, התקיים הפסוק "ושממו עליה אויבכם" הארץ הייתה שוממה, סירבה להניב את פירותיה לזרים והמתינה לבניה כפי שהאם ממתינה לבנה. אולם, כאשר התרחש הפלא וחזרנו הביתה, התקיים הייעוד של "ואתם ערי ישראל פריכם תיתנו". שפע גדול של ברכה הופיע מחדש, והארץ חזרה להאכיל את בניה מתוך שמחה של חיבור.

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה מספר על מעשה ברב גדול וחשוב שהגיע מחוץ לארץ לביקור נדיר בארץ הקודש. במהלך סיורו המיוחד, הגיע הרב לעיר צפת. ההתרגשות לקראת בואו הייתה עצומה, והמונים מבני העיר יצאו לרחובות כדי לקבל את פניו ולשמוע מדברי תורתו. לפתע, בעודם צועדים בחוץ, השתנו פני השמיים. החלו לנשב רוחות עזות ומטר עז של גשם החל לרדת על הנוכחים. המלווים שסבבו את הרב מיהרו לפתוח מטריות מעל ראשו כדי להגן עליו מפני הרטיבות, הבוץ והקור. הבחין בכך הרב החשוב, חייך חיוך רחב אל האנשים שסביבו, הזיז בעדינות את המטריה וסירב להסתתר תחתיה. הוא פנה אליהם ואמר באור פנים: "סוף סוף אני זוכה שהגשמים של ארץ ישראל ישטפו את פניי ואני זוכה להרגיש אותם, ואתם מסתירים אותם ממני?".

השמחה האמיתית שעליה מדברים אור החיים והזוהר אינה נובעת רק מהנוחות הפיזית או מהשפע החקלאי, אלא מהחיבור המחודש למקום בו נשמת האומה פועמת בשלמותה. כשאנו זוכים ללכת ברחובות צפת, ירושלים או כל עיר אחרת בארץ, ולחוש את טיפות הגשם, את השמש או את פירות הארץ הנותנים את יבולם – אל לנו לקבל זאת כמובן מאליו. זהו רגע ה"והיה" הפרטי שלנו, רגע שבו אנו חיים את חלומו של אותו אדם בבבל שרבי אבא עורר מתרדמתו, ואת תקוותה של האם שזכתה שוב לחבק את בנה. השמחה היא חובה קדושה, מפני שהיא מבטאת את ההכרה בזכות העצומה לחיות את הנס שנקרא ארץ ישראל.