📌סוד הפסיפס היהודי: למה בלעם נכשל בניסיון לפרק אותנו?

בפרשת בלק אנו עומדים נפעמים מול אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המקראית. בלעם הרשע, אדריכל הטומאה והפירוד, נשלח על ידי בלק במטרה מוצהרת אחת: למצוא את נקודות התורפה של עם ישראל, להפריד ביניהם ולעקור אותם חלילה מהעולם.

אך ברגע האמת, כשהוא משקיף על מחנה ישראל השוכן לשבטיו, קורה הדבר ההפוך. רוח אלוקים עולה עליו, ומגרונו בוקעות מילות הברכה האלמותיות, שהפכו לסמל של שבח והתפעלות בכל הדורות:

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל! כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאָהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מיִם" (במדבר כ"ד, ה'-ו').

וצריך לשאול מדוע בלעם משתמש בארבעה משלים שונים כדי לתאר משהו בעם ישראל? רבנו מגלה לנו מהלך פסיכולוגי וחברתי מרתק. עם ישראל אינו גוש אחיד שבו כולם חייבים לחשוב, לפעול או לתרום באותו האופן. האומה שלנו בנויה מארבע קבוצות ("כתות") שונות של צדיקים ועובדי ה', שלכל אחת מהן תפקיד קריטי בפאזל הכללי:

1. "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" – המשפיעים והמחנכים הנודדים זוהי קבוצת המנהיגים, הרבנים והמחנכים (כדוגמת שמואל הנביא) שאינם מסתגרים בד' אמותיהם, אלא יוצאים ומסתובבים ממקום למקום כדי להפיץ אור, תורה ודעת למי שצמא לכך.

"כנגד כתו של שמואל אמר כנחלים נטיו שהם עושים כנחל הזה שנוטל מימיו ממקום למקום לשתות ממנו כמו כן כת זו שטורחין בעצמן להשקות צמא למים חיים".

2. "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" – עמודי התווך הקבועים אלו הם תלמידי החכמים, דייני הקהילות וישיבות המוסר שיושבים במקומם בקביעות (כלשכת הגזית). הם מהווים עוגן קבוע, בית גידול רוחני שפירותיו מזינים גם את המקומות הרחוקים ביותר.

"כגנות עלי נהר כגן הזה שהוא נטוע וכל הרוצה ליהנות יבא ויהנה, גם מוליכים פירות ממנו וזנים הרחוקים כמו כן הם כת נטועה בלשכת הגזית וכל הרוצה ליהנות יבא ויהנה, גם פירותיהם הולכים למרחוק שהבאים לשם מתחכמין מהם ויוצאים להשקות צמאי תורה". - אור החיים בלק, פרק כד' פ"ס ה'-ו'

3.** "כַּאָהָלִים נָטַע ה'" – לומדי התורה פנימה** אלו הם האנשים שעמלים על הזיכוך הפנימי שלהם בשקט, הרחק מאור הזרקורים. הם לומדים "לשמה", ובוחרים בבנייה נפשית איטית ויציבה, המשולה לנטיעה שמעמיקה שורשים ככל שעובר הזמן.

"כת הלומדת תורה לשמה לעצמה להשכיל ולהבין אמרי נועם... ואמר לשון נטיעה כנטיעה הזאת שכל שהיא מתישנת מוסיף שרשים ואחיזה ביניקתה כמו כן לומדי תורה כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש נפשו בה". - אור החיים בלק, פרק כד' פ"ס ה'-ו'

4. "כַּארָזִים עֲלֵי מָיִם" – אנשי המעשה והתומכים בקודש זוהי קבוצת אנשי המעשה, בעלי העסקים והיכולת הכלכלית. הם אולי אינם יושבים כל היום בין כותלי בית המדרש, אך הם בעלי קומה וגבורה בעולם הזה, והם אלו שמעניקים את החמצן הפיזי לעולם הרוח והחסד.

"כארזים עלי מים – ארזים רמז לעשירי עם בעלי קומה בעלי כח וגבורה בעולם הזה אבל אין עושים פירות בתורה לפי שאינם לומדים בתורה... ואמר עלי מים שחוזקם גם כן הוא עלי מים שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם שכר כידוע". - אור החיים בלק, פרק כד' פ"ס ה'-ו'

כאן מגיע יסוד העומק של הפרשה. בלעם הרשע ראה את המגוון הזה וקיווה שהוא יוביל לפירוד ומחלוקת. הוא ציפה שאנשי המעשה יזלזלו ביושבי האוהלים, ושבעלי הרוח יתנשאו על אנשי העבודה. אך התורה מלמדת אותנו את ההפך הגמור הגיוון אינו חולשה, הוא העוצמה הגדולה ביותר שלנו ובתנאי שיש כבוד הדדי וערבות. ה"ארז" אינו יכול לצמוח ללא ה"מים", וה"גן" זקוק לזרם ה"נהר". השותפות וההכרה בערך הייחודי של האחר הן אלו שמביאות את השלום ומאפשרות לשכינה לשרות בתוכנו.

"הכוונה בכל המאמר לומר: שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".- אור החיים בלק, פרק כד' פ"ס ה'-ו'

בעומק יהודי באשר הוא יהודי נטוע בשורש קדוש, גם אם יש לו אופי שונה מחברו. בחיים שלנו בתוך הקהילה, במשפחה ובעם ישראל כולו, קיימים סגנונות ודרכים שונות בעבודת השם. המטרה שלנו היא לא להפוך את כולם להעתק אחיד, אלא להשכיל להביט אל מעבר למעטפת החיצונית ולהכיר בערך העצום של האחר. כשאנשי המעשה מבינים שהם שותפים מלאים לחלקם של אנשי הרוח, וכשאנשי הרוח מוקירים ומכבדים את פועלם ותרומתם של אנשי המעשה – אנו מייצרים אחדות אמיתית. בימים אלו שהשנאה מתסתובבת ברחובות, שיש מיש שטוען שלא צריך אף אחד מהצדדים השונים אנחנו פה להגיד שזה הפסיפס של עם ישראל ואנו גאים ושמחים בו וכולם כולל כולם נטועים באותו שורש עמוק יהודי וקדוש.