📌מעבר לכל תואר ונשיאות: מדוע שבט יששכר עקף את הבכור?

בפרשת נשא, ביום השני של חנוכת המזבח, אנו פוגשים את נשיא שבט יששכר:

"בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר" (במדבר ז', י"ח).

ויש קושי גדול בתיאור של נשיא שבט יששכר:

1. בניגוד לכל שאר הנשיאים, אצל נתנאל התורה מקדימה את שמו הפרטי לפני תואר הנשיאות שלו, מדוע?
2. שבט יששכר הוא מהשבטים הקטנים מדוע הקדימו אותו לשבט ראובן הבכור? (מילא יהודה שהוא זכה למלכות אבל מה יששכר קדם לראובן?)

נראה לומר שהתשובה היא שבשמו של נתנאל מסתתר סוד קבלת התורה: ובגלל זה הוקדם שמו. יששכר כידוע היה מלומדי התורה, כמושמתארתו התורה "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים.." הקדמתו של יששכר מלמדת אותנו התורה בראש! וכלשון אור החיים הקדוש:

"הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור...הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם"."

ועדיין צריך לענות מדוע הקדימו את שמו לשם השבט? אומר אור החיים, החלק הראשון של השם, נתנאל (נתן א-ל) מבאר שהתורה היא מתנה חינמית, "לקח טוב" שאלוהים מעניק לנו מתוך אהבה וחסד גמור, ללא תלות במעשינו.

"ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה: זכרון התורה 'נתנאל' נתן אל, על דרך אומרו 'לקח טוב נתתי לכם"

וממשיך רבנו להסביר גם המשך שמו "בן צוער" מלמד אותנו משהו על התורה. בן צוער הוא מלשון צער ויסורים. כדי שהמתנה של "נתנאל" תתקיים בנו, אנחנו חייבים להשקיע עמל, להתאמץ, להצטער ולמסור את הנפש עליה. התורה לא נקנית בנוחות, אלא מתוך שבירת הנגיעות והשקעה אמיתית.

אמצעות קניינה 'בן צוער' – שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) 'אדם כי ימות באהל'

זכינו לקבל מתנה ושמה תורה, היא שווה הכל, ולפום צערה אגרה, אנו לא נמדדים לפי הגאונות או ידיעות התורה שלנו אלא לפי רמת העמל והצער שהשקענו עבורה. כל ויתור על נוחות בשביל לימוד, כל התגברות, כל דקה של מאמץ הם אלו שהופכים את התורה ממתנה חיצונית לחלק בלתי נפרד מהנשמה שלנו. מי שמוכן לעמול, התורה מעניקה לו מעלה עצמית שגדולה מכל תואר ונשיאות בעולם.

סיפור נאה להמחשת הדברים, מביא הגאון רבי מנחם סלימאן מאני זצ"ל, רבה של חברון, בספרו "ממני פריך" (עמ' קכ"ד): לעשיר נכבד היה בן יחיד, נאה ומוכשר. אולם תכונה אחת שלילית דבקה בו, והיא העצלות. כל היום היה יושב ומבלה, ואת זמנו לריק מכלה. דאג העשיר לעתיד בנו, וחשש מה יהיה בסופו. כשבאה האם לומר שהבן הגיע לפרקו ויש להשיאו אישה, ענה האב בנחרצות: "התורה לימדתנו דרך ארץ, שייטע אדם כרם ואחר כך יישא אישה (סוטה מ"ד ע"א). עד שלא ירוויח לפרנסתו, לא אשיאנו אישה, ולא אטעין רחיים על צווארו!". "אם תראה לי שקבלת כסף על עבודה שעשית", הציע לבן עסקה מפתה, "תקבל ממני פי עשרה מאותו סכום!". הנער נותר אדיש, והמשיך לשבת בטל.

נכמרו רחמי האם על בנה הענוג. נתנה בידו שטר כסף ואמרה לו: "לך, בני, סובב ברחובות ובשווקים, ובערב תשוב ותאמר לאביך שהרווחת שטר זה ביגיעך".

סבר וקיבל. שוטט כל היום בשוק באפס מעשה, ולקראת ערב התייצב לפני אביו והציג לפניו את השטר ש"הרויח". נטל האב את השטר בפנים חתומות, ולנגד עיניו קרע אותו לגזרים. למראה תמיהתו של בנו, הגיב האב: "לרמותני חפצת? אין זה כסף יגיעך!".

השתאה הבן, וסיפר לאמו. אמרה: "אולי סיפרו לאביך שראוך מסתובב בטל. קח שטר נוסף, ותלך לבית ידידך. בערב תשוב ותאמר שהרווחת בעמלך".

שמע לקולה. בערב בא והראה את כסף רווחיו. נטל אביו את השטר והשליכו לאח הבוערת שהיתה בביתם, תוך שהוא גוער בו: "חדל מלשקר, והתחל לעבוד!".

הלך וסיפר לאמו. הרהרה בדבר, ואחר אמרה לו: "שמא בגלל שחזרת ובגדיך נקיים ללא רבב, לא האמין אביך שעבדת. הפעם, לכלך בגדיך בבוץ, תבוא אלי ואתן לך שוב שטר של 100 שקלים, להראות לאבא". עשה הבן כדברי אמו, וכשבא לאביו, כולו מטונף, והראה את השטר החדש, הביט אביו בעיניו וקבע בחדות: "לא עבדת על כסף זה!". ושוב השמיד את שטר הכסף.

השתומם, וסיפר לאמו. משכה בכתפיה ואמרה: "חידה היא בעיני, אך אין בפניך ברירה. לך ומצא משלוח-יד, ותביא לאביך דמי עמלך. הבה נראה מה יאמר".

הלך והשכיר עצמו כנער שליח. מבוקר עד ערב התרוצץ בשליחות מעבידו, ובערב היה גאה להציג בפני אביו את כספו, אשר הרוויח זה הפעם ביושר.

אלא שגם הפעם לא האמין לו האב, ונטל השטר לשורפו. אלא שהפעם הזדעק הבן, לפת את זרוע אביו וקרא: "לא, אבא, אל תשרוף את השטר!".

אורו פני האב, השיב לו את הכסף ואמר: "עתה ידעתי כי אכן הרווחת את הכסף בעמל!"...

"כיצד ידעת?", התפלאה האם. והאב השיב: "בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם ראיתי שהוא חס על הכסף ויקר הוא בעיניו, ולפיכך הסקתי כי עמל עליו! דבר אשר נקנה בעמל, מעריכים היטב את שוויו"...

כך הדבר גם בקניינים הרוחניים: אדם אינו מקבל את תורתו במתנה, אלא בעמל, כדי שידע להעריך כראוי את התורה הקדושה! וכבר אמרה הגמרא (ברכות ה' ע"א) שהתורה והעולם הבא נקנים בייסורים. כי מה שבא בקלות - אובד בקלות, ומה שבא ביגיעה, יקר לאדם, משתרש בנפשו, והופך לקניינו הרוחני באמת ובתמים