📌למצות את החיים עד הטיפה האחרונה!

דמיינו את הנוף של ארץ ישראל כשעם ישראל התחיל להגיע לארץ ישראל: שדות פתוחים, שמש קופחת, ואפס טכנולוגיה. באותה תקופה לא היו מכשירי מדידה מתקדמים ולא מטוסים שמיפו את השטח מלמעלה. כשביקשו לגאול אדמות ולסגור עסקת מקרקעין איך יעשו זאת? השיטה הייתה פשוטה וקשוחה: משלמים למוכר סכום מוסכם מראש, והשטח שייקנה נקבע לפי המרחק שאדם אחד מצליח לגמוא ברגליו במהלך יום עבודה אחד.

כשהמהר"ל דיסקין יצא לקנות שטחים באדמות פתח תקווה לטובת התיישבות יהודית, הכסף שולם מראש למוכר הערבי, והמסע יצא לדרך. המהר"ל לא צעד בנחת. מול עיניו עמדה הזכות הנדירה לגאול עוד ועוד מאדמת הארץ, והוא פתח בצעדי ענק. בקצב מסחרר, בלי להסס, בלי לנוח, ובלי לעצור אפילו לרגע הוא צעד כמעט שתים עשרה שעות רצופות! המוכר הערבי, שצעד לצדו כדי לסמן את הגבול, נחנק מהקצב הבלתי נתפס. מותש ועייף הוא נשבר באמצע הדרך, נכנע ונאלץ להפסיק. בזכות הטירוף הקדוש הזה, בזכות המיצוי הטוטאלי של כל שבר שנייה, הצליח המהר"ל לקנות שטח עצום במחיר של יום אחד.

הסיפור הזה הוא לא רק שיעור בנחישות – הוא המודל המדויק לאופן שבו אנחנו אמורים להתייחס לכל מצוה ולכל רגע בחיים. זה בדיוק העומק הטמון בפסוק בפרשתנו:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לַעֲמַן תִּחְיוּן" - דברים ח, א.

יש כאן תמיהה זועקת: הפרשה פותחת בשימוש בלשון יחיד – "כל המצוה", ומיד עוברת ללשון רבים – "תשמרון". איך עוברים מיחיד לרבים באותו משפט? רש"י, בעקבות התנחומא, עונה:

"אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה" - דברים ח, א.

מצוה שהתחלת ולא סיימת – בעצם אינה שלך. היא נקראת על שם מי שהשלים אותה, בדיוק כמו עצמות יוסף שמשה רבנו נשא כל הדרך במדבר אך לא הספיק לקבור, ובני ישראל שסיימו את המלאכה זכו שהיא תיקרא על שמם.

השפת אמת מוסיף רובד שמשנה את כל הזווית:

"כל המצוה מלשון מיצוי... כי חיות הכל מן התורה ומצות, וכפי היגיעה בתורה כן מוציא ממש חיים בנפשו" - שפת אמת, עקב, תרל"א

"כל המצוה" איננה רק השלמתה הטכנית. היא מלשון מיצוי – סחיטה עד הטיפה האחרונה. לא מספיק לקיים מצוה כלאחר יד, אלא צריך למצות ממנה כל טיפת חיים שהיא נושאת.

מיצוי תשומת הלב. אור החיים הקדוש כותב שהשמחה של "והיה עקב תשמעון" לא תלויה בהישג חד-פעמי גדול, אלא בזה שלא חיסרת אף מצוה:

"כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה'... ולשמחה מה זה עושה" - אור החיים, דברים ז, יב)

ואת זה ממחיש הסיפור על החת"ם סופר. הוא היה שקוע כל כך בלימודו עד שהגישו לו עוגה לאכול, והוא אכל אותה בלי לשים לב בכלל. כשהעלה את ראשו ושאלו אותו מי אכל, ענה לו המשרת שהוא בעצמו. מיד השיב הרב: "יכול להיות שלא שמתי לב שאכלתי, אבל לא יכול להיות שאיני זוכר את ברכת המזון. לכן בוודאי לא אכלתי". אדם יכול לשכוח שהוא אכל. הוא לא יכול לשכוח לברך. זו לא זכירה טובה, זו שלמות שתשומת הלב הפכה אותה לטבע. וכמה פעמים אנחנו, בדיוק הפוך, זוכרים היטב שאכלנו – וכבר שכחנו לברך.

מסופר על יהודי מבוגר שבא לרב וביקש לקיים מצוות בלי ללמוד, כי הוא כבר מבוגר מדי. הרב אמר לו: תחשוב תמיד שאתה היהודי היחיד בעולם, ורק היום יש לך את המצוה הזאת לקיים. האיש חזר הביתה מאושר, נטל ידיים בלי לברך המוציא, ואמר לאשתו שזו מצוותו היחידה ודי. וכשהשכן התלונן שגבו ממנו יותר מדי כסף, ענה לו: מכיוון שאני היהודי היחיד, אתה גוי, וטעות עכו"ם מותרת. כל הרחוב יצא מדעתו, עד שהגיעו שלוחי הרב להשיב אותו למוטב, והסבירו לו: תמיד תחשוב שאתה היחיד, אבל זה נכון רק כלפי המצוה שבידיך, לא כתירוץ לפגוע במי שסביבך.

שלוש דמויות, שלושה סוגי מיצוי. אחד מיצה זמן. אחד מיצה תשומת לב. אחד כמעט טעה במיצוי הרגע, עד שהעמידו אותו על טעותו. וכולם מלמדים אותנו אותו דבר: "כל המצוה" לא נגמרת כשעשית אותה באופן טכני. היא נגמרת כשלא השארת בה שום דבר בלי לגעת. תמצו את הזמן שלכם, תמצו כל פרט קטן שאתם עומדים לדלג עליו, ותמצו כל רגע שניתן לכם. רק תזכרו שהמיצוי הזה נועד לקרב אתכם לאנשים ולבורא – ולא להרחיק.