📌לטעום את המתיקות: כשהרוחניות הופכת לעונג מוחשי

בפרשת נשא אנו נפגשים עם אחת הפרשיות המעוררות מחשבה בעולמה של עבודת ה' – פרשת הנזיר.
סמיכות הפרשיות לתחילת חומש במדבר, ויותר מכך, קרבתה של הפרשה לימי חג השבועות, מזמינות אותנו להעמיק במהותם של העונג, השמחה בחיינו הדתיים.

התורה פותחת את פרשת נזיר מיד לאחר פרשת סוטה. רש"י על אתר עומד על הקשר המהותי ביניהן:

"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף". - רש"י במדבר ו', ב'

הצורך להתרחק מן החטא ברור, אך כאן עולה שאלה עקרונית: האם דרך זו של הינזרות ופרישות מן העולם היא המציאות האידיאלית? בגמרא במסכת תענית דף יא' נחלקו בשאלה זו, ואני רוצה להרחיב בדעתו של ר' אלעזר הקפר שסובר שההתנזרות היא חטא, על כן יש חובה לנזיר בסוף ימי נזרו להקריב קורבן חטאת. על איזה חטא?

מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין - תענית יא'

אם נעמיק בשיטה זו נגלה שהקב"ה ברא את עולמו בכדי שנתענג ונהנה חלק מקיומו של יהודי הוא לעבוד את הקב"ה מתוך עונג ושמחה. להפך התענית, ההתנזרות מבטאת תפיסה גלותית ומכאיבה.

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מגדיר את תכלית קיומנו במשפט קצר ומדויק:

"להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו". - מסילת ישרים פרק א'.

הרעיון שלו ממשיך ואומר שכשאנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", זה כפשוטו אנו מבקשים שהתורה תהיה לנו לעונג מוחשי וממשי. יש חשיבות לעונג הזה.

עוד מעט נעמוד בחג שבועות ונקרא את עשרת הדיברות. הדיבר הראשון:

"אנוכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

מה התוכן של הדיבר הזה? מסבירים חז"ל שיש פה ראשי תיבות למילה אנוכי: אנא נפשי כתבית יהבית מה פירוש המשפט הזה?

ראיתי בשם אחד הפרשנים שאומר שהכוונה היא שנעימה הכתיבה של הקב"ה בתורה, כלומר מדובר באמירות משמחות ומענגות!

בספר אגלי טל כתב על לימוד התורה כך:

בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. **ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. **

יסוד זה מסביר גם את דברי בן איש חי, המביא בשם האחרונים שלימוד תורה בשבת שווה פי אלף מלימוד בימי החול. מדוע? משום שבשבת הלימוד נעשה מתוך עונג שבת לאחר סעודה ונחת, כשהאדם נמצא עם משפחתו ומלא עונג, השילוב של העונג הגשמי והרוחני יחד מרומם את הלימוד למדרגה עליונה פי כמה.

זוהי מהות התורה, אין יהודי שלא מתענג מהתורה הקדושה הוא רק צריך למצוא את האות שלו בתורת ה'. נסיים בדברי רבנו הרב קוק זצ"ל שכתב על העונג והשמחה:

"הענג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני; רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו. - מאמר העונג והשמחה - אדר היקר.

במעבר מפרשת נשא בה ראינו את הפרישות והנזירות כמהלך של דיעבד או כתיקון זמני הבא מצד מועקה ופחד מן החטא אנו צועדים לחג השבועות, חג מתן תורה. שם אנו מגלים שהאידיאל האמיתי אינו הבריחה מן העולם, אלא הרחבת הדעת, מציאת הנועם, המתיקות והעונג העליון שבתורה, שמתוכם אנו נדבקים בקב"ה באמת ובשמחה.