📌חסד נקי — להפוך להיות משפיע

אברהם אבינו יושב בפתח האוהל. הוא בן תשעים ותשע, היום השלישי למילה — היום הכואב ביותר. בחוץ חום אימים, "כחום היום", והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מגיע לבקר אותו. ואז, בשיא הגילוי האלוקי, אברהם רואה שלושה עוברי אורח. הוא לא מהסס. הוא עוזב את השכינה ורץ אליהם.

יש כאן קושיא עצומה: איך אפשר לעזוב את הקדוש ברוך הוא בשביל שלושה ערבים שצועדים בדרך? אבל לפני הקושיא, יש כאן בעיה לשונית בפסוק שאי אפשר להתעלם ממנה:

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" — (בראשית י"ח, ג')

אברהם רואה שלושה אנשים, פונה אליהם בלשון רבים "אדוני" (האדונים שלי), אבל מיד עובר ללשון יחיד: "בעיניך", "אל נא תעבור". למי הוא מדבר? אם הוא מדבר לשלושתם, למה הוא פונה ליחיד?

קומה נוספת נמצאת בדברי רבנו אור החיים הקדוש שמבאר את הנקודה הזו בצורה נפלאה. אברהם אבינו, ברוח קודשו, מזהה מי המלאכים שעומדים מולו. הוא מבין ששניים מהם באו בשבילו — אחד לרפאותו ואחד לבשר לשרה על הולדת יצחק. אבל המלאך השלישי, גבריאל, בא למטרה אחרת לגמרי: להפוך את סדום. אין לו שום שייכות לאברהם.

כאן טמון הסוד של אברהם. הוא פונה דווקא למלאך השלישי. ובלשון קודשו של אור החיים הקדוש:

"אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו... אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו" — (אור החיים הקדוש, שם)

אברהם אבינו מלמד אותנו מהו חסד אמיתי. כשאני עושה חסד עם מי שבא לעזור לי, לרפא אותי או לבשר לי בשורות טובות — יש לי אינטרס. זה חסד שמעורב בטובה אישית. אבל חסד נקי הוא לגשת דווקא לאדם שאין לי שום רווח ממנו. אברהם מתעקש על המלאך של סדום, כי שם החסד הוא טהור, בלי שום נגיעה.

וצריך לשאול: למה היהדות שמה דגש כל כך עוצמתי על החסד? למה אברהם מוכן לעזוב את השכינה בשביל זה? על כך משיב רש"י בפירושו על התורה, בשם המדרש:

"גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" — (רש"י על בראשית י"ח, ב')

המהר"ל מפראג מסביר שהסיבה לכך היא שבחסד האדם נדמה לאלוקיו בצורה המיטבית ביותר. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי להיטיב, כדי להשפיע טוב. הוא ה"משפיע" המוחלט. כשאדם עושה חסד, הוא מפסיק להיות רק "מושפע" — אדם שרק מקבל מהעולם — והופך להיות "משפיע". הוא הופך להיות דומה לבורא.

יש אנשים שחושבים שעבודת השם נמצאת רק בבית המדרש, בין אדם למקום. קל לנו יותר להיות פסיביים, לשבת בשיעור תורה. אבל כשצריך לקום ולעשות "עבודה שחורה" — לסדר כיסאות, לדאוג לעני, להכניס אורח הביתה באמצע הלילה — שם המבחן האמיתי. שם אנחנו יוצאים מעצמנו.

מסופר על ה"דברי חיים" מצנז, שהיה מנהיג ענק בגליציה. פעם אחת באה אליו אישה ענייה שמכרה תפוחים בשוק ובכתה שהיא לא מצליחה למכור כלום. מה עשה הרב? הוא לא רק נתן לה צדקה. הוא ירד איתה לשוק, עמד ליד הדוכן והתחיל לצעוק: "תפוחים! מי רוצה לקנות תפוחים?". כולם רצו לקנות מהרבי, וכך הוא עזר לה במו ידיו. הוא הבין שרבנות היא לא רק פסיקת הלכה, אלא דאגה לציבור בבחינת חסד בגופו.

זה ההבדל בין צדקה לחסד. צדקה היא חשובה, אבל חסד הוא מעטפת שלמה. הוא דורש ממך להיות אקטיבי, להיות "פראייר" במובן החיובי — לתת מעצמך גם כשזה לא נח, גם כשזה "כחום היום" וגם כשאין לך שום אינטרס.

החסד הוא לא רק "עוד מצווה", הוא הדרך שלנו להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. כשאנחנו פותחים את הלב ואת הבית למישהו אחר, אנחנו הופכים מאנשים שרק צורכים את העולם לאנשים שבונים אותו. בפעם הבאה שנקרית בדרככם הזדמנות לעזור למישהו, גם אם זה נראה לכם חסר תועלת אישית — תזכרו את אברהם אבינו. דווקא שם, במקום שאין בו אינטרס, נמצאת השכינה האמיתית.