📌הסוד של קריאת התורה של ראש השנה ומה זה אומר אליך

כמה פעמים רצית לפתוח דף חדש, אבל קול פנימי לחש לך: "עזוב, ממילא לא תחזיק מעמד"? האם ייתכן שכל מה שהקב"ה מבקש ממך כעת שונה לחלוטין ממה שחשבת? כולנו מכירים את התחושה המעיקה הזו. מגיע ראש השנה, הלב מתעורר, ואנחנו רוצים להשתנות ולהתקרב. אבל מיד מנקרת המחשבה הטורדנית: "בשביל מה להתאמץ? האם אצליח לתחזק את השינוי הזה גם בעוד שבוע או חודש? הרי זה רק משהו זמני!". המחשבה הזו משתקת אותנו וגורמת לנו פעמים רבות לוותר מראש על השינוי.

אבל בפרשה שאנו קוראים בראש השנה טמון הסוד הגדול. התורה מתארת את ישמעאל הגוסס בצמא במדבר:

"וַיִּשְׁמַ֣ע אֱ-לֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּ֒עַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱ-לֹהִ֤ים מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱ-לֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃" — (בראשית כ"א, י"ז)

וצריך לשאול שאלה קשה. למה התורה מדגישה "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"? הרי הקב"ה יודע בדיוק מי זה ישמעאל ומה עתיד לצאת ממנו! פרא אדם! מדוע להציל אותו?

על כך משיב רש"י:

"לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִין וְאוֹמְרִים: מִי שֶׁעָתִיד לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר? וְהוּא מְשִׁיבָם: עַכְשָׁו מַהוּ, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ: צַדִּיק. אָמַר לָהֶם: לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ: בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם." — (רש"י, בראשית כ"א, י"ז)

אומר לך ריבונו של עולם! מה מונע ממך לעשות שינוי? אתה חושש שלא תעמוד בו? שיש מצב שאתה חלש. אין בעיה אני איתך! באשר הוא שם! אני מכיר את הלב שלך ויודע מה ולמה אתה עושה ואני מקבל אותך בתשובה

בנוסף מתגלה כאן רובד עמוק נוסף ביחס לתפילות שלנו. שמתם לב לניגוד המרתק בפסוקים?

"וַתֵּ֥שֶׁב מִנֶּ֗גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃ וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּ֒עַר֒..." — (בראשית כ"א, ט"ז–י"ז) הגר צועקת, אבל ה' שומע רק את קול הנער! למה לא את הגר?

וזה לשונו של הרש"ר הירש:

"מִכָּאן הַחֲשִׁיבוּת הָעֲמֻקָּה שֶׁל פָּסוּק יז: אֱלֹקִים שָׁמַע, לֹא אֶת קוֹל הָגָר (אַף שֶׁגַּם הִיא בָּכְתָה) אֶלָּא 'אֶת קוֹל הַנַּעַר'. בְּכִיָּה הַנּוֹבַעַת מֵאֲנוֹכִיּוּת וְהַמְּלֻוָּה חֹסֶר מַעַשׂ, אֵינָהּ מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד." — (פירוש הרש"ר הירש, שם)

בכייה הנובעת מייאוש, מאנוכיות ומחוסר מעש לא בוקעת שמיים. התפילה הרצויה ביום הדין היא תפילה שמניעה אותנו לעשייה, תפילה עבור כלל ישראל ועבור העולם כולו: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

בראש השנה הזה, הקב"ה אינו דורש ממך ערבויות לעוד חצי שנה, ואינו חפץ בבכי משתק שמשאיר אותך לשבת מנגד. הוא פוגש אותך בדיוק "בַּאֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" בכנות של הלב ובצעד הממשי של הרגע הזה. תקבלי קבלה קטנה! אתה לא צריך להפוך את הכל (ובניינו זה גם לא כל כך מצליח ברגע אחד) במקום להניח לחששות לשתק אותך, הפוך את התפילה לכוח של עשייה: התנער מהייאוש ומהמבט המצומצם, חבר את זעקתך לכלל ישראל ולמלכות ה', ובחר בטוב של עכשיו. זו תהיה התחלה חדשה!