📌האשליה של החופש והחיפוש אחר משמעות

בתלונתם של בני ישראל ושל האספסוף בפרשתנו, מופיע טיעון תמוה:

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

רש"י מיד חושף את השקר ההיסטורי שבטענה זו ותוהה:

"מצרים נותנים להם דגים חינם?! והלא נאמר 'תבן לא ינתן לכם', ואם תבן לא נתנו חינם, קל וחומר דגים!".

גם האברבנאל שואל על הבלבול הגדול בדבריהם: הם פותחים בדרישה לבשר ("מי יאכילנו בשר"), ומיד עוברים לדבר על דגים, קישואים ושומים(שמדברים על ירקות). מה באמת עומד מאחורי הקיטור המוזר הזה? האם חסר להם אוכל במדבר, הרי המן ירד להם מידי יום והיה מזין ומשובח?

חז"ל במדרש ספרי חודרים אל העומק הפסיכולוגי של התלונה ומגלים שהאוכל היה רק תירוץ שחושף בעיה גדולה יותר

'זכרנו את הדגה. וכי יש בענין, שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם? והלא כבר נאמר שמות ה ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם. אם תבן לא היו נותנים להם בחנם, דגים היו נותנים להם בחנם? - ומה אני אומר חנם - חנם מן המצות - ספרי במדבר יא', ה'

בהמשך המדרש מוסיף כי המילה "דגה" מרמזת גם על ענייני פריה ורבייה ותשמיש (מלשון "וידגו לרוב"), וזו הסיבה שהכתוב מתאר מיד לאחר מכן: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" – כלומר, על עסקי משפחות ועל איסורי העריות שקיבלו עליהם עם מתן תורה.

בני ישראל לא היו רעבים לבשר או לדגים; הם חוו משבר רוחני מול המחויבות החדשה בקבלת התורה. במצרים, למרות השעבוד הפיזי, הם חיו בחירות מדומינת ומט' שערי טומאה. אולם עכשיו שנה לאחר היציאה ממצרים וקבלת התורה, הם הבינו שהעסק רציני ושחוקי התורה מגבילים את הדחפים והיצרים שלהם. הבכי והתלונות היו ביטוי לרצון לברוח מהעול הרוחני, לחזור לחיי "חופש" נטולי מחויבות ואחריות אלוקית.

חז"ל מציגים פרדוקס עמוק בנוגע להגדרת החופש. מצד אחד, בגמרא במסכת נדה נאמר על הפסוק:

"במתים חפשי" – "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות". - נדה סא, ע"ב

משמע מכך שבמהלך החיים, היהודי אינו "חופשי". מצד שני, במסכת אבות נאמר על כתיבת הלוחות:

"'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" - אבות פרק ו' משנה ב'

הרבי מלובביץ' בליקוטי שיחות מיישב את הפרדוקס ומבחין בין "חופש" לבין "חירות". 'חופש' פירושו חיים ללא חוקים, שבהם אדם מובל אחרי יצריו הרגעיים. אך טבעו האמיתי של היהודי הוא "לשמש את קוני". כאשר יהודי מנסה לחיות חיים "חופשיים" ללא תורה ומצוות, הוא פועל בניגוד למהות הפנימית שלו, וחייו הופכים למעשה ל"עבודת פרך" בדומה להגדרת עבודת הפרך במצרים שבה נתנו 'מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים', שאף שהיא עשויה להיות קלה פיזית, היא מתישה וקורעת כיוון שאינה מתאימה לטבע העושה אותה. 'בן חורין' אמיתי הוא מי שמחובר לייעודו, משוחרר מהתכתיבים הזמניים של היצר, ומגשים את נשמתו.

וזה לשון הרבי:

"אמיתיות טבע הבריאה של יהודי הוא לפעול תורה ומצוות, כמאמר המשנה 'אני נבראתי לשמש את קוני', ובעוד שיהודי שאינו מקיים תומ"צ ר"ל הוא נראה כמו חופשי מעול וחייו קלים יותר, זה הפוך מהמהות האמיתית שלו ולכן אלו דווקא חיים של 'עבודת פרך'. כמו שאמרו על עבודת הפרך במצרים, שנתנו 'מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים', שאף שהיא קלה יותר, אבל כיון שלא מספקת את טבעם היא עבודת פרך. ודווקא כאשר חייו הם 'תעבדון', הוא בן חורין". - ליקוטי שיחות יז' עמוד 75.

סיפור יפה מסופר על רב אלחנן וסרמן שממחיש את יעודו של יהודי. באחד ממסעותיו כאשר ביקר באמריקה לפני השואה כדי לאסוף צדקה לבתי המדרש. בלילה האחרון הגיע למפעל המעילים של חבר ילדות עשיר בשם פייבל גולדשטיין. כששאל אותו פייבל מה הוא מבקש, ענה רב אלחנן שהוא רק צריך לתקן כפתור במעילו. למחרת התקשר אליו החבר ותהה בפליאה: האם עשית את כל הדרך הארוכה מליטא רק בשביל לתקן כפתור? השיב לו רב אלחנן בעומק: "ותגיד לי, אתה חושב שהנשמה שלך עשתה את כל המסלול שלה לעולם הזה רק בשביל לתקן כפתורים?".

התלונות במדבר מזכירות לנו לא להתפתות לאשליית ה"חינם" והחופש הרגעי, אלא לדבוק בתורה ובמצוות, המייצגות את החירות האמיתית ואת מימוש הייעוד של נשמתנו.