📌האם נכון לשלב את הצרות והאסונות שלנו בתוך קינות תשעה באב?

בשנים האחרונות מתעורר דיון סביב רעיון לכאורה חדש, אבל למעשה ישן מאוד. לקחת קינות שנכתבו על אסונות ופרעות שקרו לעם ישראל לאורך הדורות, ולשלב אותן בתפילת תשעה באב.

כך נכתבו קינות על טבח שמחת תורה ('ה-7 באוקטובר'), לפני כן על הגירוש מגוש קטיף ויהודים רבים מרגישים צורך עמוק לומר אותן כחלק מיום האבל. אבל האם זה בכלל שייך? מותר להכניס טקסטים מחודשים כאלה לתוך סדר הקינות?

אז קודם כול, האמת היא שהרעיון הזה ממש לא חדש. לאורך ההיסטוריה נכנסו לסידורים קינות על אירועים שלא קרו בחורבן המקורי: אצל בני עדות המזרח נכתבו קינות על גירוש ספרד, ואצל אחינו בני אשכנז נכנסו קינות על השואה. אז על מה בכלל ההתלבטות? לכאורה ברור שאפשר וראוי להכניס קינות על ה-7 באוקטובר או על פרעות נוספות.

כאן אני רוצה להציע לכם שני כיווני מחשבה: 1. הקינה הפרטית כגשר לחורבן הכללי נקודת החורבן העיקרית היא שאין בית מקדש. הצרות והפרעות שמגיעות בכל דור ודור הן "רק" תוצאה של השורש הזה העדר שכינת אלוקים בתוכנו. ועל זה היה דווה ליבנו כיוון שכל עוד לא זוכים אנו לאותה הופעת אלוקים חיינו מלווים בצרות ופרעות. אם כך, למה להכניס אבל על אסון ספציפי? חשבתי על המנהג המובא בשו"ע לעלות לבית העלמין בתשעה באב. לכאורה, מה הקשר בין הצער הפרטי על אבא או אמא לבין יום של אבל לאומי על החורבן? התשובה היא שבני אדם לא פועלים רק ממסגרת שכלית. יש בנו תנועות נפשיות ורגשיות. הכאב הפרטי או האסון הלאומי הכל כך טרי שחשנו על בשרנו הוא זה שמטלטל את הלב ומחבר אותנו לתחושת האובדן הכללית. לפי נקודת המבט הזו: הקינה החדשה היא לא העיקר. היא האמצעי והגשר הרגשי שנועד לחבר אותנו לרמה העמוקה יותרהאבל על אובדן המקדש.

2. תשעה באב הוא לא רק על הבניין – הוא על הסתר הפנים כיוון מחשבה שני: תשעה באב הוא לא יום אבל על בית המקדש, אלא יום אבל על הסתר הפנים האלוקי. חז"ל קבעו אותו על המקדש כי הוא היה האסון הלאומי הגדול ביותר של עם ישראל. אבל האמת היא שהוא יום של כאב על מחיצת הברזל שניצבת בינינו לבין בורא עולם שהיא המקור לכל האסונות בהיסטוריה. במבט הזה, לקינות החדשות יש מקום עצמי ומהותי. הקינות שנכתבות בכל דור ודור אינן "תוספת חיצונית", אלא הביטוי המדויק ביותר של אותו הסתר פנים מתמשך שלא יסתיים עד שישוב ה' לגלות פניו אלינו ויפרוץ את המחיצה. (אגב, את היסוד הזה אפשר לראות אפילו במגילת איכה עצמה: לא כל הפרקים עוסקים בחורבן הלאומי, חלקם מתארים צער, קושי וכאב אישיים לגמרי).

ואולי גם 2 הכיוונים יש בהם ממש, ואני קרבת אלוקים לי טוב. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.