📌 ריבית של הנפש

בפרשת בהר התורה מצווה אותנו שלא להלוות בריבית.

"את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כ"ה, ל"ז).

עד היום כולנו מבינים שמדובר באיסור כלכלי. המטרה של האיסור היא שלא לפגוע בחלשים ולנצל את מצוקתם ולהעמיק את מצבם הרע על ידי לקיחת ריבית על כסף. אולם כידוע בתורתנו ישנם עומקים ורבדים נוספים.אור החיים הקדוש עוצר ואומר: רגע. הפסוק הזה מדבר על משהו שנוגע אלינו לחיי היום יום.

וזה לשונו של אור החיים:

"את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא. ובמרבית לא תתן אכלך פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש כי כשזה קם זה נופל כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני." - (אור החיים, ויקרא כ"ה ל"ז)

לא מדובר פה על כסף אלא על כיסופים, מה שאנחנו הכי משתוקקים אליו. היכן נמצא הרצון העמוק ביותר שלנו כאשר יהודי בוחר לתת את התשוקה שלו וכל רצונותיו לחומר ולגשמיות אז יש פה בעיה, אתה נהיה נשוך, כמו הנשך (הריבית). אם הרצונות והכיסופים הם של חומר בלבד אז הדבר הזה מחלחל לכל אברי הגוף ופוגע ברוחניות שלנו

בספר משלי אומר:

"צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג, כ"ה).

האור החיים מסביר: לא להנאת ההרגש. הצדיק אוכל כדי שלנשמה יהיה כוח. לא כדי שהגוף יקבל את הריגוש שלו.

מסופר על ה'חתם סופר' שהיה מסוגל להרצות שיעור של ארבע וחמש שעות ברצף, ואשתו הרבנית ע"ה שדאגה לשלומו ולבריאותו, היתה מניחה לפניו על השולחן צלחת עם עוגה קטנה וכוס שתיה. אך בדרך כלל ה'חתם סופר' לא היה טועם מן העוגה, אלא רק באופן שאפסו כוחותיו לגמרי.

פעם אירע שחלש לבו של הגבאי והוא חמד את העוגה. הוא שם לב, כי בכל השבוע האחרון רבו ה'חתם סופר' לא נגע בעוגה, ושיער בדעתו, כי מסתמא גם היום הוא לא יגע בה, ועל כן הרשה לעצמו לאוכלה. אולם לרוע מזלו, בדיוק באותו יום, תוך כדי הרצאת השיעור, אפסו כוחותיו של ה'חתם סופר'. הניח את ידו בצלחת כדי ליטול את העוגה, והבחין כי היא איננה.

הוא פנה לגבאי ושאל: "מה קרה היום? הרבנית לא הביאה עוגה?", והגבאי שהתקשה לעמוד בנסיון שיקר ואמר: "הרבי כבר אכל את העוגה".

לתשובתו המרעישה והחדה של ה'חתם סופר' הוא בוודאי לא ציפה: "אם אכלתי את העוגה או לא – בהחלט יתכן שאני טועה, ומבלי משים לב אכלתיה. אולם ברור אצלי כשמש, שאילו הייתי מברך 'בורא מיני מזונות' הייתי זוכר, ואם אינני זוכר סימן שלא בירכתי"… צדיק שאוכל לשובע נפשו מחובר כל כך לברכה, זה לא האוכל שהוא אוכל אלו חיים שלמים של קדושה וטהרה

אנחנו חיים בעולם שאומר לנו כל הזמן "עוד קצת, מגיע לך, למה לא?" זה בדיוק הקול של ה"מרבית". ובכל פעם שאתם עוצרים ואומרים "מספיק", לא מתוך עינוי עצמי אלא מתוך בחירה צלולה, אתם מסירים את הנשך מהנשמה שלכם ומפנים מקום לאור הפנימי לזרוח. מה שאתם בוחרים לא לאכול, הוא לפעמים הדבר הכי מזין שיש.