📌 בין קודש לחול אני חי - חטאם של המרגלים.

חטא המרגלים בפרשתנו הוא אחת הטרגדיות המורכבות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. התורה מעידה על המרגלים לפני צאתם שהיו אנשים בעלי מעלה עליונה:

"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" - במדבר י"ג, ג.

ואכן מבאר רש"י מדגיש במקום:

"כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו".

אם כן יש פה שאלה קשה כיצד אנשים כשרים ורמי מעלה כאלו נפלו לתוך חטא חמור כל כך, שהביא לבכייה לדורות ולגזירה של ארבעים שנות נדודים במדבר? האם באמת על פי פשט הדברים הם פחדו להיכנס למלחמה עם העם היושב בארץ? הרי כבר ראו מה הקב"ה עשה למצרים ומה ההשגחה עלינו אז מה יש לפחד?

בשביל להבין את עומק הדברים צריך לדעת כי לא היה מדובר בפחד אלא במחלוקת עקרונית ועמוקה על תכלית החיים ועבודת השם של יהודי.

בכלי יקר ביאר שהמרגלים ודור המדבר חיו במציאות על-טבעית ומוגנת לחלוטין. הם אכלו מן מן השמים, שתו מבארה של מרים, והיו מוקפים בענני כבוד שליוו אותם. הם היו פנויים לחלוטין לעסוק בתורה מפי משה רבנו ללא כל דאגה חומרית. המרגלים הבינו שהכניסה לארץ ישראל תקטע את השלווה הרוחנית הזו, ותאלץ את העם להחליף את חיי הרוח המזוקקים בחיי חומר, על האדם להתחיל לחרוש ולקצור בשביל לקבל לחם, המים כבר לא יהיו זמינים כל כך כי ארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים", עבודת ה' עוברת תפנית מלהנות מכל טוב, לשבת בישיבה שרק לומדים בה תורה עם ישראל ידרש להתחיל לחיות חיי מדינה, עבודה וצבא שיפגעו ברוחניות

וזה לשונו של הכלי יקר:

"שהיו דואגים על עסק התורה, לפי שבמדבר היו פטורים מכל עמל... ובבואם לארץ יצטרכו לחרוש ולזרוע ולקצור וכל מלאכת השדה... וזהו 'אוכלת יושביה', שמכלה זמנם של יושביה בעבודת האדמה."

המרגלים ביקשו לשמר את ה"חממה" הרוחנית של המדבר. הם טענו שחיי החומר בארץ – הדרישה לחרוש, לזרוע ולנהל מערכת כלכלית ומדינית – "יאכלו" ויכלו את זמנם של ישראל, ויורידו אותם מדרגתם הרוחנית הגבוהה אל תוך שפלות החומר.

בספרו ליקוטי תורה, מסביר אדמו"ר הזקן את עומק הטעות הרוחנית הזו. המרגלים היו אמנם אנשים קדושים, אך טעותם הגדולה הייתה שסברו שתכלית האדם היא להישאר מנותק מהעולם הגשמי, בבחינת "נשמות ללא גופים". כלומר לחיות בעולם בו העיסוק בתורה ובמצוות הוא עיסוק רוחני ומחשבתי, ללא יישום מעשי.

היו סבורים המרגלים שיקיימו המצות ברוחניות דהיינו בבחינת עולם המחשבה כו׳ ועל כן לא רצו ליכנס לארץ ישראל. אך באמת היו מוטעים שהעיקר הוא לעשותם בארץ דוקא וכמארז״ל כמה תפלות התפלל משה ליכנס לא״י ושאלו וכי לאכול מפירותיה היה צריך אלא לקיים את המצות התלוים בה והיינו שצריך להמשיך את האורות העליונים שיבקעו את הכלים כו׳ שאי אפשר לגרום המשכה זו אם לא ע״י מעשה דוקא ולא במחשבה.

יהושע בן נון וכלב בן יפונה הבינו את הסוד הגדול הזה, וענו כנגד עצת המרגלים:

"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" - במדבר י"ד, ז'.

ה"טוב" של הארץ הוא דווקא היכולת לחבר שמיים וארץ; להפוך את המעשים הארציים – האכילה, המשפט, החקלאות והחברה – לכלי להשראת שכינה באמצעות מצוות התלויות בארץ והתנהגות מוסרית בתוך עולם החומר.

הקדושה האמיתית אינה מתבטאת בבריחה מהעולם ומאתגריו, אלא דווקא בירידה אליו ובתיקונו. הקב"ה חפץ בהיותנו עם החי חיי מדינה, עובד אך עם כל זאת עם קדוש. חטאם של המרגלים חי גם בהווה, פעמים רבות יושבים אנשים אשר חושבים כי הקב"ה בקרבנו הוא רק בד' אמות של בית המדרש, שחיי התורה מביאים לניתוק מוחלט מהעשייה. עלינו להכיר ולעשות רצון ה' בעולם ולא רצוננו. שבת שלום ומבורך.